תרגיל הספירה שהוצג בנובמבר, מדד את תדירות המאמצים שלנו תוך התעלמות ממשכם. בכל פעם שנזכרנו בעבודתנו "לחצנו" על המונה שלנו, בין שהמאמץ היה קצר-מועד ובין שהיה מתמשך. עם כניסתנו לדצמבר נתבונן בהבחנה הזו, משום שההבדל בין הבנה רגעית שאנו ישנים לבין הישארות במצב ערות הוא כמו ההבדל בין ניצוץ ללהבה. האחד הוא פוטנציאל בלבד, והשנייה היא מימוש. המטרות השאפתניות שמעוררות את ההשראה לעבודה עצמית אינן יכולות להיות מושגות באמצעות ניצוצות רגעיים. הן דורשות מאמצים ממושכים.

האתגר העיקרי בקיום מאמץ ממושך הוא טבען הבלתי נשלט של התפקודים שלנו. הם פועלים בקונפליקט מתמיד זה עם זה – ואף לפעמים מצויים בקונפליקט פנימי – ומייצרים גירויים מסיחי דעת הפוגעים בעקביות שלנו. כיצד נוכל לשמור על מאמץ יציב כאשר תנועותינו חסרות מנוחה, מחשבותינו דוהרות באופן אסוציאטיבי ובלתי נשלט, ורגשותינו מיטלטלים בלי סיבה נראית לעין ובלי קשר לגירויים חיצוניים? לאורך השנה ייצגנו את הדחפים האלה כיבול החקלאי שלנו: דחפים גופניים יוצגו על ידי חציר, מחשבות על ידי חיטה, ורגשות על ידי ענבים. ערכנו אנלוגיה בין גידול היבולים האלה לבין השגת שליטה בשלוש הפונקציות שלנו. כעת, בסוף המחזור שלנו, העובדה שתוצרי היבול השנתי פרושות על שולחנו של החוואי מרמזת על שלטון מאוזן ומבוקר בתפקודים שלנו. כל אחת תפס את מקומו הראוי בלי לחרוג מגבולותיו. הם אינם מתווכחים עוד ביניהם, כפי שהם רגילים לעשות מטבעם, אלא נעשו כפופים לרצונו של החוואי.

עד כמה מאוחדים היינו נעשים אילו יכולנו לגבור על תאוות הגוף לנוחות, לרסן את דחף שלו לתנועה, ולשמור אותו דרוך למול דרישות ההווה? עד כמה ממוקדים היינו נעשים אילו יכולנו להגביל את נדידת המחשבה שלנו ולהעסיק את עצמנו רק במה שעלינו לחשוב עליו? כמה עוצמה הייתה לנו אילו יכולנו לעמוד בפני רחמים עצמיים, ביטול עצמי, תסכול – כל שליליות באשר היא – ולמלא אחר התפקידים שבאחריותנו בעניין ובהתלהבות? יישור קו כזה של התפקודים שלנו היה מבטא רצון אמיתי, כזה השומר על מסלולו בלי סטייה עד שהוא משיג את מטרתו. מעט מאוד יכול היה לעמוד בדרכו.

כל שיטה שהוצגה לאורך השנה נועדה לפתח את האחדות הפנימית והמיקוד האלה. זוהי יכולת שיכולה לצמוח רק מתוך עבודה איטית וסבלנית. אפשר לדחוף יכולת זאת הלאה באמצעות ניסיון למאמצים ממושכים יותר, ואפילו אם רק לפרקי זמן קצרים. לדוגמה, אני יכול, במשך דקה, לנסות לשמר את תחושת ה"אני" כתחושה נפרדת מתנועותיי, ממחשבותיי ומרגשותיי. דקה בלבד נראית מאמץ צנוע, אך היא מייצגת התקדמות משמעותית לעומת ניצוץ רגעי, בתנאי שהמתרגל מנסה זאת כראוי. אי-הבנה נפוצה היא שעלינו להשקיט את התפקודים שלנו – לשבת בשקט במשך דקה ולהימנע מלנוע, לחשוב או להרגיש – אך תרגיל זה לא ילמד אותנו שלטון עצמי. עלינו ללמוד להתבונן בתפקודים שלנו בעודם באים לידי ביטוי, ולכוונן אותם בצורה עדינה מבלי לאבד את יכולת ההתבוננות העצמית שלנו. רק כך ניישר את התפקודים שלנו עם רצוננו, וזאת כדי שיוכלו לשרת מטרה גבוהה יותר.

בבוא העת, מטרה גבוהה יותר תעלה מתוך המהות שלנו. וככל שהיא תבשיל באמצעות עבודה פנימית, כך יעלו על פני השטח כישרונותיה ונטיותיה של המהות, ולצידם תחושה של ייעוד אישי. הלחץ שמפעילה האישיות ייחלש, ואנו נקבל את התחושה של מהו הדבר שאנו נועדנו להשיג בצורה הטובה ביותר, הבנה של כישרוננו הייחודי כמשרתים של מטרה גבוהה יותר. ניצחונה הסופי של המהות על האישיות יחבר אותנו עם גורלנו ויענה על השאלה: "מדוע אני כאן?"

המשתה הוא עניין קהילתי. החוואי פורש את פירות עמלו על שולחן כדי שאחרים יחלקו בהם. הדבר נכון גם לגבי עבודה פנימית: עבודתנו היא המאוזנת ביותר כאשר היא נעשית בקהילה. במסגרת כזו, כל מתרגל מביא אל השולחן את תצפיותיו ושאלותיו, ויחד הן יוצרות משתה עשיר ומגוון. אנו שומעים שאלות שלעולם לא היינו חושבים לנסח או מעזים לשאול. אחרים חולקים תצפיות שמעולם לא שקלנו, כאלה המלמדות אותנו על עבודתנו שלנו. אנו עדים למאמצים שלא היה לנו האומץ ליטול על עצמנו, ואנו עושים למען אחרים מאמצים שלעולם לא היינו עושים למען עצמנו. השמחה שבמפגש עם מתרגלים בעלי תפיסה דומה מעניקה לנו את המטען הרגשי החיוני כל כך לפתיחת מחזור חדש.