ברגע ההתעברות, המהות והגוף הפיזי מתאחדים. כל היצורים החיים נוצרים בדרך זו, ולכן לכולם יש שילוב כלשהו של מהות וגוף פיזי. המהויות שונות במידה ניכרת בין המינים השונים ואנו נדון בהם בעבודת חודש ספטמבר. גופים פיזיים שונים אף הם בין המינים, אך התפקוד הכללי שלהם זהה: הם מאפשרים תנועה, השגת מזון, מניעת סכנה והתרבות. מבין שלושת הגופים שלנו, הגוף הפיזי הוא זה שאנו חולקים את המכנה המשותף הרב ביותר עם שאר עולם החי. מסיבה זו, עבודות מאי ויוני, המוקדשות לעבודה עם הגוף הפיזי, מיוצגות על ידי קציר חציר – כשהחציר הוא מזון למקנה.

בחודש מאי התמקדנו בתפקוד התנועה של הגוף הפיזי; בחודש יוני נתמקד בתפקוד האינסטינקטיבי. בעוד היכולות של תפקוד התנועה שונות באופן ברור בין המינים – אחד הולך, אחר עף, ושלישי מותאם לשחייה – התפקוד האינסטינקטיבי של כל המינים הוא זהה ביסודו. הוא אחראי על הישרדותו ורווחתו של האורגניזם. הוא מנהל את כל התהליכים הפיזיולוגיים שלו, כגון נשימה, עיכול, מחזור הדם וכו' והוא גם מותנה להעדיף תנאים או משאבים המסייעים להישרדותו ולהימנע מאלה המהווים איום. התפקוד האינסטינקטיבי מנסח את סדר העדיפויות שלו בהתאם, גם אם סדר עדיפויות זה עומד בסתירה לצרכים של המהות והאישיות. זוהי עבודה נכונה מנקודת המבט של התפקוד האינסטינקטיבי, שכן ללא סדר עדיפויות זה לא היינו עומדים בדרישות הבסיסיות לחיים. ללא האינסטינקט להימנע מסכנה, ללא הדחף להרוויח את לחם חוקנו, וללא רגש האחריות לכלכל את צאצאינו, המין שלנו היה עומד בפני הכחדה.

סדר העדיפויות של התפקוד האינסטינקטיבי אינו כולל עבודה עצמית. כל עוד אנו עושים רק מאמצים קצרים ומקוטעים לחקור את מבנה הפסיכולוגיה שלנו ולהתבונן בתפקודה בזמן אמת, הוא מתנגד במידה מתונה בלבד להתקדמות המוגבלת שלנו. אך ברגע שאנו מגבירים את מאמצינו ומנסים להכניס צורה כלשהי של משמעת פנימית, ניהול חלופי להתנהלות הרגילה שלנו, התפקוד האינסטינקטיבי חש שסדר העדיפויות שלו מאוים ומגביר את התנגדותו. הפרטים הספציפיים של הצורה בה הוא מייצר התנגדות משתנים ומהווים חומר להתבוננות עצמית, אך באופן כללי ניתן לומר שהוא מגביר את הדרישות הגופניות שלנו. כ"מוח" המנטר את התהליכים הגופניים שלנו, הוא יכול לתמרן אותם כדי להניא אותנו ממאמץ. הוא יכול לגרום לנו להרגיש עייפים, לא לחוש בטוב, או לחוש קלי דעת מכדי להשקיע את תשומת הלב הנדרשת למילוי המשימה שלנו. מבחינה זו, ניתן לומר שהתפקוד האינסטינקטיבי נמצא תחת חוק הכבידה. כמו נהר המוצא את הנתיב הקל ביותר לים, הוא תמיד שואף למסלול בעל ההתנגדות המעטה ביותר וחיסכון האנרגיה המרבי. היבול הטבעי של האורגניזם שלנו מספיק בהחלט, ועבודה פנימית הינה מיותרת.

אנו יכולים לאמת את התחרות של התפקוד האינסטינקטיבי עם העבודה הפנימית כאשר אנו מנסים ליישם הנחיה הקשורה לעבודה הפנימית בעת ביצוע פעילויות אינסטינקטיביות. התפקוד האינסטינקטיבי תופס זאת כהפרעה ויתנגד לכך בתוקף. תחום טוב לניסוי הוא האכילה. כדי להתבונן בעצמנו בזמן האכילה, לא די רק לרצות שזה יקרה; עלינו להשתמש בתרגילים כדי לנטרל את ההתנגדות האינסטינקטיבית. בדרך כלל, זה כולל האטה של הקצב הטבעי שלנו בזמן האכילה. אנו יכולים לעשות זאת על ידי הנחת כלי האוכל על השולחן בין נגיסה לנגיסה, או הימנעות מנגיעת המרפקים בשולחן, או סיום הלעיסה לפני האיסוף של האוכל ללעיסה הבאה – או כל אלה יחד. ברגע שההרגל שלנו לאכול בחיפזון, מרוסן, אנו זוכים באפשרות לטעום את המזון שלנו – להביא תשומת לב לחוש הטעם – במקום לבלוע ולגמוע כמו שאר עולם החי.

ביישום תרגילי אכילה אלה, חשוב לציין כי איננו עושים דבר המזיק לגופנו הפיזי – איננו מונעים ממנו את המזון וההזנה שהוא זקוק להם לתפקוד תקין. אנו רק עומדים על כך שיצרוך את מה שהוא צריך באופן שונה. האיום כאן אינו קיומי; זוהי הדחת רודן היושב על כס המלכות של עולמנו הפנימי – רודן שעד כה לא חשדנו כלל בקיומו. אימות זה כשלעצמו הוא בעל ערך. גם אם נגלה שאנו איננו מסוגלים להתבוננות עצמית בזמן האכילה, כפי שכנראה יהיה, לפחות בתחילה, נעשה צעד ממשי לקראת ההבנת הפסיכולוגיה של התפקוד האינסטינקטיבי שלנו. החלפתו בשלטון מודע תבוא בבוא העת.

זוהי עבודתנו לחודש יוני.