בחקלאות, העונות הן נוקשות וצפויות. החורף מתחיל בכל שנה בנקודת היפוך החורף, ואף על פי ששיעורי המשקעים והטמפרטורות ישתנו, זהו תמיד חורף והוא תמיד מגיע בדיוק בזמן הזה. הדבר נכון, כמובן, גם לגבי האביב, הקיץ והסתיו. עובד האדמה יכול לצפות לכך מראש והוא אינו צריך להיות מוטרד מבציר הענבים בזמן זמירת הגפן, או מהדלייה בזמן הזריעה.

התנודות העונתיות של העבודה הפנימית, לעומת זאת, אינן צפויות. כל רגע מביא עמו אתגר חדש ואי אפשר לדעת מתי מטלה מסוימת תהפוך לרלוונטית. אם עכשיו שולטים בי בלבול או אדישות, עליי לאשש או לנסח מחדש את מטרתי, כפי שנדון בינואר. ברגע אחר שליליות יכולה להתלקח והיא מזכירה את העקרונות שנדונו באוקטובר. אחר כך תנופה מכאנית מבקשת להכניע אותי, ולכן עליי להחיל את השיטות שנלמדו במאי. כדי לשפר את עצמי, עליי להישאר חמוש בכל כליי ולהיות מוכן לבלתי צפוי.

בעוד החקלאות מעבדת את הקרקע; המצע המעובד של העבודה הפנימית הוא זמן. ככל שנשקיע יותר זמן בתצפית עצמית, בסתימת דליפות אנרגטיות, בטיפוח הקשב וביישום כל אחת מהשיטות שנלמדו כאן, כך עבודתנו תתקדם מהר יותר. מאידך, ככל שאנו מבזבזים יותר זמן באמצעות תרגול מקוטע, כך אנו מאפשרים להרגלים שלנו לבסס את עצמם מחדש ולהדוף את התקדמותנו. קיימת תחרות אגרסיבית על הזמן שלנו. כל מחשבה, מצב רוח, תשוקה ותחושה מתחרים על השליטה בנוף הפנימי שלנו ומבזבזים את זמננו. זה מסביר מדוע כל כך קשה אפילו לזכור לעשות את עבודה שלנו. אלא אם נהיה ערניים, הדחף שלנו לעבוד יידחק החוצה על ידי הדחפים האחרים הללו. כדי להקדיש יותר זמן לעבודה פנימית, נצטרך לשמר באופן רציף את הדחף לעבוד למול אירועי היום הרועשים שלנו. נצטרך לזכור יותר ולשכוח פחות.

לשם כך, אנו משתמשים בתרגיל הספירה. אנו שואפים לזכור את עבודתנו לפחות 100 פעמים ביום, תוך תיעוד התקדמותנו באמצעות מעקב על הספירה. ישנם עזרי עזר חיצוניים שונים לכך, מקליקר מכני ועד לטלפון הדיגיטלי. כולם שימושיים באותה המידה, שכן הנקודה כאן היא להצמיד מספר אובייקטיבי לתדירות הזכירה שלנו. בכל פעם שאנו זוכרים ועושים מאמץ ליישם כלי כלשהו מהוראה זו, אנו מעלים את המספר במונה שלנו.

עצם תיעוד רגעי הזיכרון מניע אותנו להגדיל את תדירותם. במקביל, הוא חושף פרקי זמן ביום שלנו שהלכו לאיבוד בשכחה ממושכת. מדוע הצלחתי להקליק בתדירות די גבוהה בדרכי לעבודה, אך שכחתי לחלוטין ברגע שנכנסתי למשרד? מדוע הצלחתי לשמור על תדירות טובה בהיותי ליד השולחן, אך איבדתי את הזיכרון לחלוטין בזמן ארוחת הצהריים? פרקי השכחה הארוכים יותר מתווים את חלקי השטח שלנו שנמצאים כעת תחת שליטתה המלאה של האישיות. הדבר מצביע באופן שאינו משתמע לשתי פנים באיזה כיוון העבודה שלנו חייבת להתקדם.

כאשר זרע נובט, הוא דוחף את שורשו כלפי מטה ואת גבעולו כלפי מעלה בקו אנכי למישור האדמה. באופן דומה, כאשר אנו מיישמים בהצלחה כל אחת מהשיטות שנלמדו כאן, אנו בוקעים דרך המלאכותיות של האישיות שלנו ונוגעים במהות. האישיות נשענת על המקומות שאנו עיוורים להם, או על השכחה העצמית. ככל שנזכור לעיתים קרובות יותר, כך ננצל טוב יותר את היכולת לעבודה פנימית, וכך נראה התקדמות מהירה יותר בעבודה זו.

זוהי עבודתנו לחודש נובמבר.