מכיוון שהמהות היא מולדת בעוד האישיות מתעצבת במהלך הילדות, אנו יכולים להבין את התכונות של המהות באופן ברור יותר דרך התבוננות בילדים קטנים. עבור ילד, הכל נראה רענן ומסקרן. כל מה שהוא רואה וחווה חודר אליו ומותיר בו רושם מתמשך. היכולת השכלית שלו להעניק שם למה שהוא חווה עדיין אינה מפותחת, ולכן כשהוא רואה גבעול דשא, הוא אינו יודע לקרוא לו "דשא". מבחינתו, זה יכול להיות באותה מידה גורד שחקים מיניאטורי הממוקם באופן מושלם במטרופולין ירוק ואינסופי. עץ אינו עדיין המושג "עץ"; הוא מתקן טיפוס, מתחם מגורים לציפורים, או עולם שלם של אפשרויות אחרות. ציפור היא נס של נוצות ססגוניות, מרהיבה בתנועה ובשיר. ככל שהילד ממתבגר, הראייה מוחלפת בהדרגה בידיעה, והמהות מתכסה בשכבה של אישיות שמתעבה בהדרגה. מה שהוא חווה כבר אינו חודר ונוגע במהות באופן ישיר כפי שהיה בעבר, אלא מסונן דרך אסוציאציה, השוואה וביקורת ולעיתים מה שחווה אינו חודר כלל פנימה. כשאנו משווים את מצבם של ילדים לזה של מבוגרים, אנו רואים שהמהות סופגת והאישיות הודפת. הבנה זו, מצידה, מורה על הכיוון של העבודה הפנימית שלנו. כדי להחליש את האישיות ולחזק את המהות, נצטרך לספוג יותר ולהדוף פחות. והאמצעי לכך הוא הפניית תשומת לב.

תשומת הלב פועלת בדרכים מסתוריות. היא לוכדת, חומר או אנרגיה שבלעדיה היו מתפזרים לכל עבר. כשאנו יושבים על ספסל בפארק, העצמים בסביבתנו נמצאים שם כל הזמן – הדשא, העצים, הציפורים – אך כל עוד איננו שמים לב אליהם, עבורנו הם אינם קיימים. ברגע שאנו מעניקים להם תשומת לב, הם לא רק קמים לתחייה עבורנו, אלא גם משפיעים עלינו ברשמים וברגשות חדשים. המהות שלנו ניזונה מהרשמים הללו, בדיוק כפי שהגוף הפיזי שלנו ניזון ממזון פיזי. כדי להדגים זאת, החוואי של חודש אפריל מחזיק שני שתילים: אחד כמוש והשני בריא. עלה בריא ניזון מאור השמש בדיוק כפי שהמהות ניזונה מרשמים. הוא מקבע אנרגיה חשמלית לכדי חומר תאי, בדיוק כפי שהמהות סופגת רשמים ומושפעת מהם. אור השמש תמיד שם; השימוש באור זה להזנה תלוי ביכולותיו של העלה. הרשמים תמיד שם; היכולת לספוג אותם באמצעות תשומת לב תלויה בנו. משמעות הדבר היא שבכוחנו להשפיע על המהות שלנו על ידי שליטה בתשומת הלב שלנו.

שיטה יעילה אחת שאנו משתמשים בה כדי ליישם זאת בפועל היא "תרגיל ההתבוננות". במשך דקה אחת, אנו מתבוננים באלמנט חזותי אחד אחר השני בסביבתנו המיידית. ב"התבוננות", כוונתנו היא להבחין במה שאנו מסתכלים עליו מבלי להצמיד לו אסוציאציה מילולית. האתגר כאן הוא להישאר עם כל רושם מספיק זמן כדי לספוג אותו, אך לא זמן רב מדי שיאפשר לתפקוד החשיבתי שלנו לייצר אסוציאציות למה שאנו רואים. למשל, בעת ישיבה בפארק, הביטו בספסל, לאחר מכן בדשא, אז בעץ, ואז בציפורים במעופן – במטרה לראות אותם ממש, ולא רק לרשום לעצמינו את המונח האסוציאטיבי שלהם. המטרה היא להכריח את עצמנו להעדיף את הרשמים שסביבנו על פני ההרגלים האסוציאטיביים או החלומות בהקיץ שלנו. יתרון גדול אחד של שיטה זו הוא שניתן לתרגל אותה בכל מקום. זה כשלעצמו שיעור שעוזר לפוגג את האשליה שהמאמץ הכרוך בעבודה פנימית דורש תנאים מיוחדים.

אם אכן אנו נוכחים לדעת שספיגת רשמים מביאה לשינוי בנוף הפנימי שלנו, ואיתו נחשול של רגשות, הרי שזה כשלעצמו אינו גילוי של מה בכך. מצאנו דרך זמינה להחליש את האישיות ולהזין את המהות. מעט מאוד מצבים בחיי היומיום מתעדפים מהות על פני אישיות. מצאנו דרך להתחיל להפוך את המגמה הזו. בכל עת אנו יכולים לעשות מאמץ לספוג – לראות את מה שנמצא לפנינו, להרגיש את גופנו נלחץ כנגד הכיסא, להעדיף הקשבה לאחרים על פני הדחף לדבר – ובכך אנו מחיים מחדש את העלים הכמושים של המהות שלנו.

זוהי עבודת חודש אפריל.