הטבע מתקיים בתחרות מתמדת. כל צמח מצוי במאמץ מתמשך לשרוד ושואף לפלוש לכל חלקת אדמה זמינה, ללכוד כל טיפת מים, ולהימתח כלפי מעלה כדי לקבל אור שמש. צמיחה והתרחבות חסרות הבחנה אלו הן הדרך היחידה להימנע מהיכחדות. ככל שצמח מצמיח ענפים רבים יותר, כך כל ענף עשוי להניב פרחים רבים יותר; ככל שיש יותר פרחים, כך יש יותר פרי; ככל שיש יותר פרי, כך יש יותר זרעים; וככל שיש יותר זרעים, כך גדלה הסבירות שישרדו מהם מספיק כדי להמשיך את הדור הבא. כמות מקבלת עדיפות על פני איכות. כל זן מפזר זרעים רבים בתקווה שבודדים ישרדו וינבטו.

לחקלאות כוונה שונה מהטבע. החוואי יכול להרבות צמחים באופן אמין מבלי לחשוש מהיכחדות. העדיפות המיידית יותר שלו היא איכות. על ידי ריסון הצמיחה חסרת ההבחנה של הגפנים באביב, הוא מנתב מחדש את האנרגיה שהגפן משקיעה בדרך כלל בענפים ובכך מעלה את תפוקת הענבים.

כחלק מהטבע, התפקודים שלנו פועלים גם הם באופן שונה לחלוטין כשהם עובדים בצורה אוטומטית לעומת הנחיה על ידי צורך ספציפי. כשהם רתומים לצורך, הם מתפקדים ביעילות: תפקוד התנועה שלנו יוזם רצף פעולות מדויק כדי להביא אותנו ממקום למקום; תפקוד החשיבה שלנו שוקל ומשווה נקודות מבט מופשטות שונות כדי לפתור בעיות; תפקוד הרגש שלנו קורא את הבעת הפנים ומנח הגוף של זולתנו כדי להעריך את מצב רוחו. אך בהיעדר צורך, התפקודים שלנו אינם נפסקים; הם ממשיכים לתפקד באופן לא יעיל ובלתי מבוקר. אנו חסרי מנוחה ומתנועעים בעצבנות, לא מכיוון שאנו צריכים לנוע, אלא כדי לכלות עודף אנרגיה. אנו הוזים בהקיץ, לא מכיוון שאנו צריכים לחשוב, אלא כדי לכלות אנרגיה. אנו דואגים, לא מכיוון שסכנה אמיתית אורבת מעבר לפינה, אלא כדי לכלות עודף אנרגיה.

תפקוד חסר הבחנה זה חייב להפוך כעת לנושא ההתבוננות שלנו. מקום טוב להתחיל בו הוא במהלך השעה הראשונה של הבוקר שלנו. לאחר מנוחת הלילה, האורגניזם שלנו מתעורר ברמה אנרגטית גבוהה יותר. שימור אנרגיה תמיד קשה יותר מבזבוז שלה, ולכן בתחילת היום התפקודים שלנו יטו במיוחד לעבר דחפים והרגלים אוטומטיים. המשימה שלנו איננה רק ההתבוננות בדליפות האנרגיה הללו, אלא מציאת דרכים לזכור להתבונן בהן. לשם כך עלינו לארגן תזכורות מבעוד מועד. אם נצליח, נהיה עדים לכך שהתפקוד התנועתי שלנו משכנע אותנו שחסר לנו זמן ועלינו למהר. תפקוד החשיבה שלנו מעלה על הדעת שלל נושאים לחלומות בהקיץ, ותפקוד הרגש שלנו מעלה זיכרונות של חששות שלא נפתרו. אנו נתבונן כיצד דפוסי הפעילות הללו מופיעים מעצמם וממשיכים לבזבז את האנרגיה שלנו, גם אם ננסה לקטוע אותם. ולכן אלא אם נאשר ונאשר מחדש את מטרתנו להתנגד להם, הם ימשיכו לפלוש לנוף הפנימי שלנו ולהשתלט עליו.

כאן העבודה הפנימית שלנו מניחה את היסודות למענה על השאלה, 'מי אני?' — או לפחות, 'מה אני לא?'. לפני שהתחלנו להתבונן בעצמנו באופן שיטתי, קיבלנו את דפוסי הפעילות הללו כפשוטם וקראנו להם בחופשיות 'אני'. "אני ממהר…" "בא לי…" "אני חושש…" כעת, אנו יכולים להבין שחיפזון, חלומות בהקיץ וחרדה הם מצבים המחפשים נושא. הסיבות להם אינן חיצוניות אלא מתקיימות בתוכנו. דרך התבוננות עצמית, אנו מתחילים לראות את המנגנון עליו האישיות המזויפת שלנו — ה'אני' המזויף שלנו — מבוסס. כאשר לא הייתה לנו מטרה, החלפות הזהות ודליפות אנרגיה הללו היו חסרות משמעות. אך עם המטרה להחליש את האישיות ולחשוף את המהות, אנו מייצרים עמדה ביקורתית לגילויים חסרי הבחנה אלה ובכך שוקלים כיצד לצמצם אותם.

זוהי המלאכה השלישית שלנו.