כיצד יכולה קבוצה כה מגוונת של אנשים לא לחלוק דבר במשותף מלבד דחף בלתי נשלט לחקירה ועבודה פנימית? כדי להבין זאת, עלינו להגדיר כיצד בנויה הפסיכולוגיה שלנו.

האדם עשוי משלושה חלקים נפרדים, שכל אחד מהם הוא יחידה עצמאית. לכל אחד מאיתנו יש גוף פיזי, מהות שמעירה לחיים את הגוף הזה, ואישיות. כשאנו נולדים, שלושת הגופים העצמאיים הללו מתלכדים ונשארים יחד לאורך כל חיינו; הם נפרדים ברגע מותנו. על אף שהם נאלצים לחיות בצוותא, כל אחד מהם נותר נפרד, בעל דחפים, צרכים ורצונות משלו. כל אחד רגיש לגירויים שונים וכפוף למגבלות שונות. כל עוד אנו מנווטים את חיינו מבלי להבין שהפסיכולוגיה האנושית היא פסיכולוגיה של קבוצה, אנו לעולם נפעל לסיפוק את צרכיו של גוף אחד על חשבון השניים האחרים. כך אנו מוצאים עצמנו כמו אותו חוואי שיש לו זרעים משובחים אך אדמה שדופה, ולכן חסר את היכולת לגדל את לחמו. כדי להבין מי אנחנו, עלינו להבין את המאפיינים של הגוף הפיזי, המהות והאישיות שלנו.

במבט ראשון, המאפיינים של הגוף הפיזי נראים מובנים מאליהם: אדם אחד גבוה ואחר נמוך; אחד מהיר, אחר איטי; לאחד עור כהה יותר, ולאחר בהיר יותר. אך לצד תכונות גלויות אלו, ישנם הבדלים מעודנים הרבה יותר, הנובעים אף הם מהגוף הפיזי, והם משפיעים על הפסיכולוגיה שלנו. עלינו ללמוד אותם לעומק.

המהות היא הכוח החיוני המעיר לחיים את גופנו הפיזי. לפי תורה זו, כוח זה הוא יותר מאנרגיית חיים; הוא מכיל את הנטיות והכישרונות שמייחדים אותנו. אדם אחד נמשך לטבע, בעוד שאחר מצטיין בשפות, ושלישי רגיש במיוחד לאנשים. אלה, והבדלים מולדים רבים אחרים, הם תכונות של המהות.

האישיות מתחילה להיווצר זמן קצר לאחר הלידה, כמענה לדרישות החיים. המהות אינה יכולה להתאים את עצמה באופן טבעי לציפיות של הסובבים אותנו, או לתרבות ולתקופה שבהן נולדנו, ולכן אנו נאלצים להסתגל ולעטוף את המהות באישיות כשכבת הגנה. שכבה זאת הופכת עבה ונוקשה יותר ככל שאנו מתאימים את עצמנו לציפיות ונטמעים בחברה, בעיקר דרך חיקוי וחינוך. הסתגלות זו היא חיונית ומועילה לתפקודנו התקין בעולם, אך רק כל עוד היא נשמרת באיזון עם הגוף הפיזי והמהות.

אולם איזון כזה אינו קורה מעצמו לעולם. גוף, מהות ואישיות אינם מתפתחים לעולם בהרמוניה. אחד תמיד גדל על חשבון השניים האחרים. בדרך כלל, האישיות צומחת מעבר לתועלת המקורית שלה כשכבה מגינה ומפתחת חיים משלה; היא הופכת עבה כל כך עד שהיא בולמת את התפתחות המהות. הגוף שלנו ממשיך להזדקן, האישיות שלנו ממשיכה להקרין בגרות, אך המהות שלנו נותרת ילדותית ולא מפותחת. כתוצאה מכך, אנו נראים מבוגרים בעוד שבתוכנו אנו נשארים חסרי ביטחון ומפוחדים. במקרים רבים, המהות מדוכאת למשך זמן רב כל כך עד שהיא נכנסת לסוג של תרדמת ואינה ממלאת עוד תפקיד פעיל בחיינו. במקרים אחרים, אף על פי שהוכנעה, סבלה קורא מבעד לשכבה העבה של האישיות כזעקה עמומה של המצפון. אנו מרגישים כלואים בתוך השגרה המכאנית של עצמנו. העבר שלנו הוא רצף של העמדות פנים; העתיד שלנו נראה ללא מטרה או אופק. אנו חווים דחף חזק לעשות משהו לגבי מצבנו, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

דחף מסתורי זה יכול לנבוע מהמהות של אדם מכל גזע, מגדר או גיל. זהו דחף רגשי, והוא יכול להישאר ערטילאי במשך זמן רב. כדי לפעול לפיו, עלינו להעניק לו צורה, ואנו עושים זאת על ידי התמודדות עם השאלה: מה אני רוצה? אף על פי שיש לנו שלושה גופים או ״מרכזים״ שונים, ולפיכך שלושה רצונות שונים, אנו מורגלים לשאול את השאלה הזו רק את הגוף הפיזי או את האישיות. הגוף רוצה נוחות ויבטא את רצונותיו בהתאם. האישיות רוצה חיזוקים והכרה ותפרש את המשמעות של שינוי במצבינו לפי אמות המידה שלה. מה המהות שלנו רוצה? מה מושך אותנו לעבודה הזו? האם אנו יכולים לקלוט את הקול העמום הקורא לנו מתחת לשכבה העבה של האישיות, ולהעניק לו צורה? זהו הצעד הראשון של העבודה הפנימית.